קטן וטהור

תחת ההשפעה החזקה של סדנת התקשורת של לה לצ'ה,
שבה עשינו סימולציות של שיחות עם אמהות עייפות, נואשות, מדוכאות ומבולבלות בשבועות הראשונים שאחרי הלידה,
נולד השיר הזה, שמזכיר את הצדדים הפחות וורודים של כל התהליך...

אתה כל כך קטן וטהור
שבלתי אפשרי עליך לכעוס
כה חסר אונים ומדהים,
כל חייך בידי עכשיו נתונים

אבל אני רק רוצה לישון לישון לישון
אילו רק ידעתי, מתי כבר אבא שלך יחזור
מעולם לא חשבתי שארגיש כה עייפה
הלוואי וגם אותי, היו לוקחים עכשיו במנשא

בחוץ יש עולם שלם, חי ותוסס
ואני פה אתך כמו בתוך בועה
אילו רק ידעתי למה אתה עכשיו שוב בוכה
ואינך מאפשר לי מעט הפוגה

מעולם לא חשבתי שארגיש כה בודדה
הנה שוב פעם אני איתך בוכה
אילו רק יכולתי לקחת ממך את הכאב
גם אני רוצה שיתנו לי חיבוק אוהב

הסוד הפרטי שלה

"זה נראה כמו שבוע חמישי" אומר האיש בלבן
היא מסתכלת במסך השחור הקטן
כן רוצה? כן ציפתה? עוד לא בטוחה...
אבל הכתם במסך מזכיר בצורתו ממש בובה קטנה!
יש לו דופק, יש לו לב כמו אומר: "אני כאן! זאת עובדה!

בחוץ החיים ממשיכים כרגיל, אך לא אצלה,
יש לה סוד – רק היא יודעת עכשיו.
מנסה להרגיש, הבטן עוד שטוחה, אבל,
על המסך השחור רואים בובה קטנה...

"בוקר טוב", "מה נשמע?" אומרים לה בעבודה,
עם זו שבהריון מתקדם, כבר מדברים על הלידה...
אם רק היו יודעים... היא חושבת, מחייכת לעצמה
אבל אף אחד עוד לא יודע, זה פרטי לגמרי, זה אישי שלה.
בחילה, סחרחורת, חולשה... לא חשבה שיגיע מהר כל כך
אבל בינתיים, על המסך השחור רואים בובה קטנה

היא עומדת בתור, אנשים צועקים, עצבניים, כועסים
אבל הוא לא יודע, הוא לא מרגיש כלום, כל כך מוגן, שם בפנים
מחלון הראווה נשקפים אליה עריסה ועגלה
והאימהות שביניהן מתלוננות: גזים, שיניים, חוסר שינה...
זה כל כך גדול עליה עכשיו, אבל, בינתיים,
על המסך השחור רואים בובה קטנה...

גבר עם צמיד לבן על היד

הוא אבא טרי.
יש לו צמיד לבן על היד
לבן כזה, עם פתק קטן.
כולם יודעים עכשיו
גם אם לא יגיד מילה,
גם אם הוא זר.
אולי מנסה להראות שהכול כשורה
הוא אבא טרי:
יש לו ניצוץ בעיניים וצמיד על היד.
קצת עייף קצת נרגש
יש לו בן או בת ואם 2 צמידים אז תאומים.
אולי הם עדיין בפגייה, אולי ישתחררו מחר...
הוא רץ לעשות את הסידורים הנדרשים:
להתקין סלקל להרכיב עגלה,
לספר לשכנים להתקשר לחברים,
קניות משלימות, עריסה, חיתולים משחה...
כל רגע הטלפון מצלצל,
עוד מישהו רוצה לאחל
מזל טוב מזל טוב
כה מרגשת הבשורה:
אב חדש נולד!

חווית השאקטי

אני עדיין מחפשת את המילים לתאר את החוויה העוצמתית הזאת,
של לראות כל כך הרבה נשים ביחד
להסתכל להן בעיניים
ולראות את כל הצבעים והסגנונות
לחוש את הכאב, החושניות והעצמה שלהן
למצוא את הדומה והשונה
לשמוע, להריח, לנשום, לחבק, לשתף
איך אפשר את התחושה הזו לתאר?
שאת נמצאת בפלנטה אחרת
ובכל זאת כאן בישראל
כולנו היינו שם
תינוקות, ילדות, נערות, צעירות, אחיות, חברות, אמהות, סבתות
מה לא עשינו שם?
חווינו את כל צורות השחרור האפשריות
שרנו, רקדנו, בכינו, צחקנו, התרגשנו, שיתפנו, התפשטנו.....
והוכתרנו למלכות
ועל כך אני רוצה להודות
לכל היוזמות, המפיקות,המנחות, הכוהנות,הזמרות וההלפריות
תודה, תודה, תודה
ותודה אחת נוספת לבורא עולם ולאמא אדמה
על כך שאני
אשה

לחיות את הרגע

זהו שיר שרק אמא לילד שני יכולה לכתוב.
כשנולד הילד הראשון,
כל דבר חדש שהוא עושה
הוא כמו נס.
ההורים מלאים התפעלות.
הם לא יודעים מה יבוא אחר כך.
אני הייתי אומרת:
"שתישאר ככה. שלא תשתנה"
ואז היה מגיע שיא חדש
והייתי אומרת:
"עכשיו! עכשיו! זה הגיל הכי יפה!
שתישאר ככה. שלא תשתנה"

בילד השני, גם מתפעלים.
אבל כבר יש מושג מה צופן העתיד
ועל כך מדבר השיר שנכתב
לילה אחד
ברגע אחד של השראה:
כשנטע היתה בת 3 חודשים, בערך...

הרגע הזה
שבו התינוק עוזב את השד
רק כדי להסתכל עליך במבט מלא הערצה,
לחייך אליך מאוזן לאוזן
כתגובה לחיוך שלך,
לתת לך חיוך צוהל
רק למשמע קולך,
בלי מילים,
הוא מביע כ"כ הרבה....
ולדעת שעוד מעט זה יחלוף,
דרכי ההבעה שלו ישתנו.
הקסם יתחלף בקסם אחר.
ואי אפשר להקפיא את הרגע.
גם לא במצלמה.
אין לך שום ברירה....
הוא מאלץ אותך....
לחיות את הרגע

רשמים מהסיור והרהורים על "שדה בור"

ביום שבת ה 10.4.10 התקיים סיור בהדרכת מדריכה מקצועית מהחברה להגנת הטבע בחורשת הסרג'נטים שבמזרח נתניה.
את הסיור ארגן וועד שכונת קריית השרון.
האירוע זכה ל"רייטינג" גבוה כפי שיעידו התמונות ששלחו חלק מהמשתתפים.
המדריכה טל גילתה בקיאות רבה בכל הנוגע לחי והצומח
ממש "אנציקלופדיה מהלכת".
למדנו ממנה על כך שיש לנו בחורשה צמח ממשפחת הגזר
(וכשממוללים את פרחיו אכן זה מריח כמו גזר).
הכרנו צמחים שפירותיהם נראים כמו סוס זעיר או ציפורני תרנגולת,
למדנו מהו פרח מורכב ומה המשותף בינו לבין מועצת החלב...
וזה רק קצה המזלג.. מה שהכי נחרת.
טל הדהימה אותנו כששלפה מתוך העשב ללא כל היסוס:
עכביש, חיפושיות, חגבים שהיו בדיוק בהזדווגות....
גולת הכותרת הייתה התלתן הדגול- צמח נדיר שכמעט נכחד.
בסוף הסיור, אחרי הפיזור, כשנותרו האחרונים,
ניהלנו שיחה מעניינת על חשיבות "שדה הבור":
שטח לא מעובד ולא מפותח שמהווה "שמורת טבע" מתחת לאף.
כשרוצים להראות לילדים "טבע פראי"
לא חייבים ספארי בקניה, יערות גשם ואפילו לא גן חיות.
כל מה שצריך הוא לכרוע ברך, להתקרב לאדמה
ולהתחיל להתפלא מפלא הבריאה:
כי מתי בפעם האחרונה ראיתם (או הראתם לילדכם)
רשת מושלמת של קורי עכביש נטוות ללא הפרעה,
שיירה ארוכה ושחורה של נמלים עמלות, דבורה בשעת האבקה.
גם לילדים הקטנטנים זו יכולה להיות חוויה חינוכית ומעשירה:
לראות, לשמוע, להריח, לחוש
זה חשוב לא פחות מגימבורי, נדנדה ומגלשה....

התמונה שצירפתי לא שייכת לסיור אך ממחישה את הרעיון